<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף עג.</h2>
ומסתברא לי דכשאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא, דספיקא דאורייתא כודאי מן התורה. אבל ראיתי לר"ם במז"ל שכתב דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן הוא, שהחמירו בספיקו. והביא ראיה לדבריו מדאמרינן בקידושין [פרק] עשרה יוחסין [גמרא] אי זהו שתוקי (ע"ג, א') אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא דרוב כשרין אצלה ומיעוט פסולין, ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דילמא אזלא איהי לגבייהו הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, והתורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא, אלמא לא אסרה תורה אלא האסורין הודאין הא ספק האיסורין לא. ואין דבריו מחוורין אצלי, דאדרבה דוק מינה דבעלמא ספיקא דאורייתא כודאי דאי לא אמאי איצטריך רבא לאורוכי בלישניה כולי האי, לימא מאי טעמא, הוה ליה ספק וספיקא מותר דבר תורה, דהשתא הוה כאיל כולהו ספיקי [דאיסורין] דאורייתא ומאי שנא ממזר דנקט, אלא ודאי ספק ממזר דוקא קאמר אבל שאר ספיקי לא, וטעמא דממזר משום דרבייה קרא להיתירא וכדאמרינן לעיל מינה, תנו רבנן גר נושא ממזרת הולד ממזר דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר גר לא ישא ממזרת. מאי טעמא דר' יוסי, חמשה קהלי כתיבי חד לכהנים וחד ללוים וחד לישראל וחד למישרי ממזר לשתוקי, וחד למישרי שתוקי בישראל, קהל גרים לא איקרי קהל. ור' יהודה, כהנים ולוים מחד קרא נפקא, אייתר ליה חד לקהל גרים, ואיבעית אימא תרי קהלי נינהו ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קהל נפקי, לא יבא ממזר בקהל ה' בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא, ממזר ודאי לא יבא הא ספק יבא. ואיבעית אימא הכא נמי תרי קהלי נינהו וטעמא דר' יהודה מהכא, הקהל חוקה אחת יהיה לכם ולגר הגר, אלמא מייתורי דקראי הוא דמייתינן ליה בין לר' יוסי בין לר' יהודה, הא בעלמא ספיקו כודאו. וכן פרש"י ז"ל וזה לשונו שכתב שם, ואבעית אימא הכא נמי תרי קהלי נינהו כלומר להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטריכו דאי לא אייתיר קרא לא הוה דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא, אלא הוה אמרינן ככל שאר ספיקי איסור, על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא ע"כ לשונו ז"ל. ואולי סבור הרב ז"ל דגלי קרא בממזר ספיקו מותר וגמרינן מינה לכל התורה כולה, ואינו מחוור דהא אמרינן בפרק קמא דקידושין (ל"ט, א') אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. אמר ליה ר' זירא לר' אסי והתנן ספק ערלה בארץ ישראל אסור בסוריא מותר, אשתומם כשעה חדא אמר ליה אימור כך נאמרה הלכה, ספיקא מותר ודאה אסור. שמעינן מהא דלהתיר ספיקה בחוצה לארץ הוצרכה הלכה ליאמר כך מפורש בסיני, הא לאו הכי, כל מקום שנאסרה ודאה אף ספקה אסורה ובארץ ישראל אף ספיקה אסור דבר תורה, ויש לומר דכי הוצרכה הלכה במקום דאיתחזק איסורא, דבעלמא אסור דבר תורה והכא שרי אבל היכא דלא איתחזק איסורא ספיקו מותר. ומכל מקום אי איפשר, שאם כן אשם תלוי למאן דאמ' לא בעינן חתיכה משתי חתיכות היכי משכחת לה, והא ספיקו מותר לכתחלה, ואשם היכי מיחייב, ואע"פ שסתם מתניתין דפרק כל היד המרבה לבדוק (נדה י"ד, ב') כמאן דאמר בעינן חתיכה משתי חתיכות, הא תנא דברייתא לא בעי חתיכה משתי חתיכות, ומי נימא דבהאי דינא פליגי אי ספיקא דאורייתא אסור (דאורייתא] או לא, ולתנא דברייתא שתוקי אסור לבא בישראל, אין אלו אלא דברי תימא. ותדע לך עוד מדאיבעיא לן בפרק קמא דחולין (י"א, א') מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר ורבא, ואתינן למיפשטא משבירת עצם בפסח דרחמנא אמר ועצם לא תשברו בו, וניחוש שמא ניקב קרום של מוח, אלא משום דאמרינן זיל בתר רובא, וכן מפרה אדומה, ואם איתא, מאי ראיה מהני לרובא דעלמא דהא בכל כי הני אפילו לא אזלינן בתר רובא הני שרו דהא ספק טרפות נינהו וכל ספק איסורא רחמנא שריה, אלא ודאי מסתברא דספק דאורייתא לחומרא מדבר תורה הוא ולא מדבריהם.
